דיון ומסקנות

כל אחד נתקל בבעיות אתיות בחיי היום יום בתחומים השונים. לכן יש את מערכת האתיקה המורכבת מכללים של אסור ומותר, הם קובעים מה הוגן ומה לא הוגן, מה ראוי לעשות ומה לא ראוי לעשות. לפי כללי האתיקה העיתונאים הם משרתי הציבור ולכן עליהם לפרסם רק אמת ולא לפגוע באמון האזרחים חובתם לשמור על דיוק ומהימנות. דמיינו לעצמכם עיתונאי צבאי שעליו לסקר מלחמה והוא עצמו שייך לצד מסוים, מה עליו לעשות? האם לדווח בצורה אובייקטיבית או לעזור ו"ללחום" לטובת הצד שלו? איך זה משפיע על כללי האתיקה?זה מותר? זה אסור?
החלטתי לחקור את הסוגיה של עיתונאים צבאיים, שלחתי לכמה כתבים במייל שאלות על הנושא שלי ושאלת החקר שלי שהיא: האם ההשתייכות הלאומית של הכתב משפיעה על הדיווח שלו בזמן מלחמה?
בנוסף לקחתי 10 תגובות על מאמר שנכתב על המאמר "שקט, יורים" של עמירם ניר שפורסם בידיעות אחרונות עם פרוץ מלחמת לבנון.
לשאלות במייל ענו לי שלושה כתבים: יובל קרניאל, אלון בן דוד ויוסי מלמן.

הכתב הראשון שראיינתי במייל הוא יובל קרניאל הוא מומחה בעל שם בדיני תקשורת וטכנולוגיה. הוא מרצה וחוקר בכיר בתחומי התקשורת, החברה והמשפט והרקטור והמשנה לנשיא בבצלאל

לטענתו יש קשר הדוק בין השייכות של האדם לאופן הדיווח שלו אך יש לו גם תחושת שייכות לקהילה המקצועית של העיתונות ולכן על הכתב לדווח באופן מדויק, הוגן ואתי.
הוא מסכים שיש קשר בין הדיווח לשייכות הלאומית שלך אך טוען שגם בזמן מלחמה זה לא צריך לבוא בחשבון על האמת, ההגינות והדיוק גם אם "הצד" שלך אשם.
הוא מאמין שכתב לא צריך להפריד את הזהות שלו שהוא כותב אבל עליו להיות אתי ומוסרי גם אם זה אומר להגיד דברים לא חיוביים על הצד שלך, כתב צריך להיות ישר ולכתוב רק את האמת.
גם בעבודה שלו יש קשר בין תחושת השייכות לדיווח והוא פועל כחוקר יהודי ציוני והוא מחויב לערכים ולקהילות בהם הוא שותף.
לדעתי הוא טועה אין דבר כזה אובייקטיבי אולי הדעה שלו על מה שצה"ל עושה היא כביכול "האובייקטיבי" אצלו כי כתב וכל בן אדם יכול לכתוב את המתרחש אבל לא יכול להתעלם ממה שהוא מרגיש וחושב על זה ולרוב רואים את זה בכתיבה או בסיקור. אני חושבת גם שהוא קצת סותר את עצמו כי מצד אחד הוא מאמין בדיווח אובייקטיבי אבל מצד שני הוא פועל כיהודי ציוני ומחויב לערכים, אז איפה בדיוק נכנסת האובייקטיביות? לפי דעתי הוא כותב לפי מה שנוח לו ולפי מה שהוא רואה בסיטואציה מולו ואם בעיניו הישראלים לא יצאו בסדר אז זה הדיווח האובייקטיבי שלו, שכביכול הוא מבקר גם את הצד שלו.

הכתב השני הוא יוסי מלמן עיתונאי חוקר ופרשן לענייני מודיעין טרור של עיתון הארץ ומבכירי כתבי המודיעין והביון בישראל.

כמו יובל קרניאל יוסי מלמן חושב שיש קשר בין ההשתייכות של הכתב לאופן הדיווח שלו אך אם מישהו רוצה להיות עיתונאי טוב עליו להיות רציני, יסודי, אחראי והגון בלי דעה קדומה או הטיה.
למרות שבזמן מלחמה זה יותר קשה כי הרגשות מוקצנים על העיתונאי להיות נאמן לאמת ולכן כתב לא רק יכול הוא צריך להפריד בין השתייכותו להיותו כתב שצריך לכתוב בצורה אובייקטיבית.
בעבדותו הוא נתקל במצב זה אך הוא לטענתו מסוגל לעשות את ההפרדה בין התחושות שאתה מרגיש למצב הקיים בעת שלום ושגרה ובעת מלחמה.
בעיני הוא מתיימר להיות עיתונאי כביכול שפועל על פי כללי האתיקה אבל הוא לא אחד כזה, אני לא חושבת שאפשר או שצריך להפריד בין הדברים ואם לדעתו לכתוב גם דברים לא חיוביים על ישראל אומר הוא אובייקטיבי הוא טועה! בדיוק כמו יובל קרניאל שניהם חושבים שעיתונאי צריך להיות אמין והוגן שזה נכון אבל בזמן מלחמה כולם אמורים להתאחד ולעזור כמה שאפשר והתקשורת אחראית על המורל, אם היא תהיה נגד הצד שלה במלחמה ז יכול לפגוע ולעלות ביותר קורבנות, לפעמים צריך לשים את הדעות השונות ואת האתיקה בצד ולהתאחד למען העם שלך גם אם אינך מסכים איתו כי לפי דעתי הוא כותב וסוקר ומדבר על דברים שהוא "לוקח" ומבין מהם ולא איך שהם באמת, כלומר אובייקטיבי.

והכתב השלישי והאחרון אלון בן דוד שהוא פרשן צבאי, עיתונאי וכתב בטלוויזיה של חדשות 10

 סבור כי אין דבר כזה דיווח אובייקטיבי לחלוטין כל אדם רואה את המצב מנקודת המבט שלו וזהותו היא חלק ממנה.
בזמן מלחמה שהמצב רגיש יותר העם יהיה לטובת הצד שלו, איך צורך להפריד בין ההשתייכות לכתיבה שלך בתור עיתונאי, לכתוב עם הזדהות לצד שלך לא הופכת אותך לעיוור ולשינוי מציאות להפך הכתב צריך לכתוב גם מה לא בסדר בהתנהלות הצד שלו.
בעבדותו הוא מתעסק בשאלה והוא אינו מתיימר לכתוב בצורה אובייקטיבית הוא רוצה שהצד שלו ינצח בין אם הוא צודק או טועה.

                                                                   דיווח של של אלון בן דוד

מבין כל הכתבים אני הכי מסכימה עם אלון בן דוד, אבל למרות הכל אני עדיין לא מאמינה לאף אחד מהם, זה נראה כאילו כל אחד רוצה ליצור רושם מסוים ולא באמת מתנהג או מאמין במה שהוא אומר, זה נראה כאילו כל אחד מתיימר ליצור את התמונה המושלמת בשבילו ואני לא קונה את מה שהם אומרים.

אז מה עיתונאי צבאי צריך לעשות? ללכת לפי השתייכותו הלאומית בזמן מלחמה או ללכת לפי כללי האתיקה ולדווח בצורה אובייקטיבית?
התשובה אולי נראית ברורה אבל האמת היא שהיא דילמה, בשנת 1982 בזמן מלחמת לבנון הראשונה התקשורת לא "לחמה" לצד המדינה שלהם ובינה ולבין האזרחים "נדלקו הרוחות" והיו טענות רבות על הורדת המורל שהתקשורת עשתה ושבזמן מלחמה צריך לעזוב בצד את הכל כולל חילוקי הדעות והאתיקה ולעזור ולתמוך בצד שלך.
לדוגמא, מאמר של טל קופל(2015),

http://www.israelhayom.co.il/opinion/262899

ויש את אלה  שיטענו שזה מה שיכשיל את המדינה, היא משלימה ללא התנגדות על המגבלות הקיימות ומפעילה צנזורה. הכתבה הבאה מדברת על השאננות של העיתונאים עוד מימי מלחמת לבנון השנייה, ושבכל המלחמות הם מחליטים להניח את הביקורת בצד ולהיות לצד ישראל הוא טוען שלבסוף ישארו רק ייסורי מצפון וחרטות על ההחלטה הזאת.

מבצע עופרת יצוקה, מלחמה בעזה, עיתונות בזמן מלחמה, סיקורי מלחמה, עיתונאים בשטח קרב, תמונות מלחמה

עוד מעט התקשורת תתעורר משכרון המלחמה. תופעות הלוואי יכללו, בין השאר, הזדעזעות מהיקף ההרס, חרטה על העדר הפקפוק ובושה על היניקה מדדיו של דובר צה"ל

 אני חושבת שכן, נכון, לעיתונאי יש יותר דגש באמירות שלו וטעות אחת קטנה שלו יכולה להרוס הכל ולכן עליו לשים לב למה שהוא אומר ולהיות מהימן ואמין אבל אין דבר כזה גם אובייקטיביות, אם יגידו לכל אחד כולל עיתונאים לסקר מלחמה של הצד שלהם כל אחד יפעל על פי הרגש והמחשבה שלו הוא יתאר את המצב אבל יגיד מה הוא חושב על זה ומה שנראה לו שנובע מהסיטואציה ולכן זה לא אובייקטיבי וזה גם לא יכול להיות. האמת היא שאי אפשר להיות אדישים, זה חלק מהטבע האנושי צריך להשתדל לכתוב כמה שיותר צמוד לאמת ובזמן מלחמה להתגייס לטובת הצד שלך ולעזור לו, עיתונאי לפני שהוא עיתונאי הוא בן אדם וזה יותר חשוב!  לעיתונאים יש מעמד והשפעה חזקים הרבה יותר מלאזרחים ולכן עליהם להיזהר במה שהם כותבים (ומתי הם כותבים) אמנם זו מדינה דמוקרטית ויש לצידם את חופש הביטוי אבל זה לא אומר שגם לו אין מגבלות. עיתונאי לא יכול לכתוב ולסקר רק את מה שהוא רואה מהמצב ממש כמו "גישת המראה" מפני שמהיותו אדם יש לו רגשות, דעות, מחשבות, מסרים להעביר וקונוטציה משלו לסיטואציה המתרחשת. השאלה היא האם זה נחוץ בזמן מלחמה? האם זה עוזר או פוגע?  האם ההקשר(הקונטקסט) פה הוא הבעיה או התקשורת עצמה? שבמקום לעזור שמה לנו רגל?? האם המשפט "תמונה אחת שווה אלף מילים" כלומר, רק צילום חדשותי מספיק כדי לפגוע או שאולי בעצם הניתוח של העיתונאי עצמו היא המשפיעה? המסגור שהתקשורת מכניסה אותנו אליה גורמת לנו לראות את הדברים בצורה שונה, כל אלה, אמצעים בהם משתמשת התקשורת לקדם את עצמה ואת מה שהיא מאמינה בו לטוב ולרע.
אז האם יהיה מצב בו עיתונאי באמת יהיה יכול להיות אובייקטיבי? האם צריך שהוא יהיה? או אולי כדאי לתת לנו, האזרחים לנתח לבד את המקרה, כי הרי בכל מקרה עיתונאי לא יהיה אובייקטיבי.

הכתב:	האם יש קשר בין ההשתייכות לדיווח?	האם ההשתייכות משפיעה על הדיווח?(בזמן מלחמה)	האם אפשר להפריד בין ההשתייכות לדיווח?	אם יש קשר, איך מתמודדים איתו?
יובל קרניאל	יש קשר הדוק בין תחושת השייכות של אדם לקהילה לחברה והמחויבות שלו לערכים, לבין אופן הדיווח.	יש קשר בין השתייכות לאומית לדיווח על מאבק או מלחמה, בה שותף הלאום שלך.	כתב לא יכול ולא צריך להתנתק מהזהות שלו, הלאומית או האחרת.	גם בעבודה שלי יש קשר ישיר בין השניים. אני מחויב לערכים ולקהילות בהם אני שותף.
יוסי מלמן	יש כמובן קשר.	כל מה שאמרתי בתשובתי לשאלה שנייה נכון גם למלחמה שאז המבחן הוא עוד יותר קשה. וזאת בגלל שמלחמה מקצינה רגשות.	כאמור כן.	כמובן שיש קשר. אני חש עצמי פטריוט ישראלי בעת שלום ושגרה ובעת מלחמה ומשבר ועדיין יכול לעשות הפרדה בין כתיבה על המצב וניתוחו בלי מורא ובלי משוא פנים לבין תחושותיי האישיות.
אלון בן דוד	אין דבר כזה דיווח אובייקטיבי לחלוטין	כשמדובר במלחמה שהעם שלי הוא צד בה - אני מניח שרוב האנשים ירגישו הזדהות עם הצד שלהם.	אין צורך להפריד	אני כתב ישראלי המשדר לקהל ישראלי. אין לי יומרה להיות נייטרלי. אני רוצה שהצד שלי ינצח בכל מלחמה, בין אם היא צודקת או לא צודקת.

החקר השני שעשיתי הוא קריאת כמה תגובות מהמאמר "שקט, יורים?" שנכתב על ידי עוז אלמוג ויובל קרניאל בשנת 2006 בידיעות אחרונות.
בחרתי 10 תגובות על הכתבה וניתחתי אותם.

שקט, יורים?

פרופ' עוז אלמוג משפחה ישראלית מתיישבת לשולחן במסעדה. מגיעה המלצרית ושואלת בחיוך אדיב: "מה אפשר להציע לכם?". עונה האבא: "אני רוצה חומוס", האמא: "אני רוצה שיפודים, ותשימי גם חריף", הבן הגדול: "תביאי לי קבאב, אבל בלי טחינה", והילדה הקטנה: "בא לי צ'יפס". הכל בלשון ציווי - עכשיו, ותיכף ומיד.

המאמר מתחלק ל-2, בחלק הראשון מביע את דעתו עוז אלמוג ובחלק השני יובל קרניאל.
המאמר בכלליותו מדבר על התקשורת בזמן מלחמה, עוז אלמוג טוען שלא יזיק מעט ריסון, צניעות וכבוד לזולת בזמן מצבי חירום( כגון מלחמה). קטע מתוך מאמרו "במקום להכשיר את הקרקע לוועדות חקירה ולטקסי תליינות תקשורתיים, מוטב בשעה זו להפחית את רמת הציניות ולהקדיש מעט יותר לביטויי תודה ושבח לשוטרים, הכבאים, צוותי הרפואה, אנשי הרשויות המקומיות וכמובן הקצינים והחיילים שלנו - אלפי אצילי נפש שעושים מלאכה קדושה, בצניעות ומתוך שליחות ואלטרואיזם נקי. הם לא הורעלו עדיין בנגיף ה"מגיע לי", ובמעשיהם אולי יעזרו לנו לעצור את היסחפותנו לעבר חברה של קוטרים, תובעניים וכפויי טובה." (עוז אלמוג, 2006)
בחלק השני של המאמר מוצגת דעתו של יובל קרניאל על התקשורת בזמן מלחמה, וכמו שטען בראיון שערכתי איתו במייל גם פה במאמר זה הוא טוען שהתקשורת גם במצבי חירום( כמו מלחמה) צריכה להישאר אמינה ולהגיד את הדברים כפי שהם גם אם הם לא לטובת ישראל.
קטע ממאמרו "אומרים שכאשר התותחים רועמים המוזות שותקות, אבל דווקא בשעת מלחמה חשוב לשמור ולהגן על חופש הביטוי וחופש העיתונות. זוהי המציאות המודרנית של טכנולוגיית המידע והמדיה החדשים, וזוהי גם מציאות רצויה של חברה חופשית ודמוקרטית, היכולה להגן על עצמה ולשמור על ערכיה גם ברגעים קשים." (יובל קרניאל, 2006).

האם התקשורת צריכה לעזור למדינה שלה בזמן מלחמה?

עמדה חיובית	עמדה שלילית
"אני מסכימה ממש עם פרופסור עוז אלמוג חוץ מזה יש הרבה סתירות לדעתי במאמר של ד"ר יובל קרניאל".	"פרופ אלמוג, כמה ילדים משרתים בלבנון יש לך? מי אתה שתבקר אותנו הישראלים ותלמד אותנו כיצד לנהוג בזמן מלחמה? סוציולוג נכבד, התקשורת הינה כלב השמירה של הדמוקרטיה, תתעורר אתה ב2006 ולא במלחמת העולם השנייה. היום כל תנועה מדווחת, כל החלטה זוכה לפרשנות וביקורת הינה חיובית במיוחד בימים טרופים אלו. אתה יודע מה הבעייה של צה"ל פרופסור נכבד? שהצבא מתנהל כמו מכונה מיושנת, עם דוברות תלושה מהמציאות התקשורתית, עם חיילים צעירים שהם אנשי העולם הגדול מילדות בגלל האינטרנט . מספיק עם הסתרת מידע, סילופו, וההתנהגות של אנחנו ואפסנו! וממך אני מצפה לגבות את התקשורת כי הוא ורק היא שומרת, תשמור עלינו, ותדאג לועדת החקירה הבאה."
"צודק עוז אלמוג!איש חכם, הקשיבו לו לא מזמן הבעתי את דעתי, באיזה כנס חברים,על מוצא פיו הבלתי מרוסן של רביב דרוקר. בתחילת הלחימה ירד על צהל בצורה איומה וביקר את הלחימה, רביב הלוחם הדגול והוא ממשיך לעשות זאת בחוצפה ויהירות למול שרי ממשלה. צודק מר אלמוג, זה לא הזמן וחצוף ביותר."
"עדיף שהתקשורת השמאלנית השקרית תשתוק לתמיד ואז נוכל להתנקות  (לת)"
"בילבולי שכל,לא מבקרים בשעת מלחמה את הכסף סופרים במדרגות!ולכל שבת יש מוצאי שבת. תרדו על המפקדים כמה שאתם רוצים-אבל רק!אחרי שהכל נגמר. לא יכול להיות שבזמן שחיילים נהרגים,עיתונאים יושבים בשקט על כוס קפה וכותבים את ההכפשה היומית. פרץ,מחזקים את ידיך!"
" ד"ר יובל קרניאל....חשוב לשמור ולהגן על חופש הביטוי וחופש העיתונות במציאות רצויה של חברה חופשית ודמוקרטית...אבל אם ה"פרשנים החכמים בדיעבד"...לא יסגרו את פיהם...לא תהיה חברה...ואז גם לא בדיוק יהיה למי לתת את חופש הביטוי...בים...בכל אופן...לא נזדקק לו...גם הדגים שותקים שם."
"התקשורת לא במלחמה, חייבת ביקורת מיידית מי שמכם? אנשי התקשורת כל כתב הפך לפרשן, גנרל, היסטוריון תוך ניצול ציני של חצאי ידיעות מהביפר. אפשר וצריך להתחשבן אתם כאן ומייד. אפשר להכליל, כי מרביתם מקשקשים, על תקן של מדווחים, פחות או יותר באותה צורה מתנשאת, מזלזלת, ביקורתית עד כדי נוזפת ללא שום סמכות וכסוי."
"אכזבה גדולה משלושת ערוציי הטלוויזיה הישראלית חבל גרמתם נזק גדול למדינת ישראל וגם למורל בקרב העם. דיי להתבכיין ,דיי לבקר וליראות שחורות ,דיי לחזור 1500 פעם בתוך שעה על אותו דבר ,מספיק עם הפרשנויות והתמיהה מהה כל כך הרבה זמן מתנהלת הלחימה ? וכי מה חשבתם שהצבא הוא קוסם . עוד לא נירשם עד היום הישג של מדינה שהצליחה להביס אירגון טרור אז על מה הפליאה והשתוממות כאילו נפלתם מהירח בשביל העם מספיק שהחיזבלה יפגע ויחסלו כמה שיותר פעילים וגם אם זה לא ניראה תאמינו לי שהאויב לא עשוי מברזל ולא מלקק דבש כפי שנראה לכם אני היתי מצפה שתביאו את הדיווח על מה שקורה בשורות החיזבללה ואת הפגיעות בו ולא רק להתבכיין ולתקוף את הצבא את המדינה ואת הממשלה ואת עצמכם לא מבקרים ולא בודקים מה אתם לא עושים נכון"
"לא זה לא הזמן לביקורת!!! הפרשנים וגם עיתונאים מגלים לאויב שקשה לנו לנצח ,מבקרים את הצבא!! ,נגיד שזה נכון!!למה לא לחשוב שהאויב שומע וכיף לו!!!הם הופכים להיות יותר חזקים!!וגם העם מפחד יותר!!!תשמרו על הפה שלכם ,אינטלקטואלים !!!אתם יודעים הכל ?נכון?אז תסתמו כבר!! אפשר לבקר גם אחרי המלחמה !!כולם מעירים לכם אבל אתם כרגיל ,בשלכם!!"
"אנחנו לא רוצים פרשנויות. מי אתם בכלל שתפרשו? אנחנו רוצים עובדות, זה הכול. את הפרשנות נעשה לבד."

מהטבלה ניתן להסיק שהתקשורת צריכה להיות חלק במלחמה ולעזור ולא לבוא נגד ולבקר, ולפרסם ביקורות שליליות על צה"ל בזמן שהוא נלחם ומדן על המדינה.
אני מבינה גם מהתגובה השלילית היחידה שרק אימהות שמפחדות ורוצות לדעת מה מתרחש בצה"ל (סביר להניח שילדיהם שם) מעוניינת שהתקשורת כן תחשוף ותראה את כל הצדדים בייחוד במלחמה שיש הסתרת מידע.
אני באמת מזדהה עם כל התגובות החיוביות כי נכון הצבא שלנו לא מושלם, גם לא המדינה אבל זה מה שיש לנו אחרי השואה שהייתה, זה הבית שלנו ואנחנו צריכים להגן עליו, אז בזמן מלחמה צריכה להיות התגייסות של כולם למען הניצחון של ישראל בין אם זה כמו שאתה מאמין או לא ובזמן אחר אין בעיה ואפילו רצוי להביע ביקורת גם על המדינה שלנו במדינה שלנו.