סקירה ספרותית

ב-6 ביוני 1982 עם פרוץ מלחמת לבנון כתב העיתונאי עמירם ניר מאמר המביע את דעתו על כיצד צריך עיתונאי או בכלל יהודי להתנהג בזמן מלחמה והמאמר הזה נהיה מפורסם ונעשו עליו הרבה מאמרים נוספים, חוות דעת והסתמכות על האמירה שלו או אי הסכמה על הנכתב, עמירם כתב את המאמר כי בזמן המלחמה התקשורת העבירה ביקורת קשה על חיילים וצה"ל בכלל והורידה את המורל וזה פגע גם בלחימה וגם באזרחים ופורסמו על כך הרבה מאמרים בניהם של עמירם ניר שדעתו הייתה כי כל ישראל צריכה להיות מאוחדת בזמן מלחמה ולעזור והתקשורת צריכה להניח בצד את חילוקי הדעות עם צה"ל ולתמוך בחיילים. ולכן קיימת כאן דילמה מאוד חזקה. כיצד על הכתב לדווח בזמן מלחמה, האם לדווח בצורה אובייקטיבית ולהתעלם מהרגשות שלו ומהשתייכותו הלאומית או לכתוב על פי זה. עיתונאי הוא איש תקשורת, תפקידו לדווח על מקרים שקרו או קורים בצורה אובייקטיבית, כמו שזה קרה או קורה. לעיתונאי יש "חוקים" לא כתובים הנקראים אתיקה עיתונאית, האתיקה נועדה לשמור על הכתב וגם האזרחים, לכוון את העיתונאים איך לכתוב בלי לפגוע בזכויות שלו ושל האזרחים בכל מיני מצבים, לעיתונאי אין מקום להביע את הנרטיב שלו לסיפור הוא צריך לשקף את המתרחש.

אתיקה עיתונאית

כתיבה עיתונאית; "לפרסם או לא"? מה מותר ומה אסור? - על כללי האתיקה המחייבים עיתונאים בעבודתם.

לדילמה הזו כמו לכל דילמה יש שני צדדים, הצד האחד שטוען כי כתב לא צריך להפריד את השתייכותו הלאומית מתפקידו, הוא חלק ממנה ועל כן צריך גם לעזור לה. החלק השני יטען כי זה מה שיכשיל את המדינה, היא משלימה ללא התנגדות על המגבלות הקיימות ומפעילה צנזורה. הכתבה הבאה מדברת על השאננות של העיתונאים עוד מימי מלחמת לבנון השנייה, ושבכל המלחמות הם מחליטים להניח את הביקורת בצד ולהיות לצד ישראל הוא טוען שלבסוף ישארו רק ייסורי מצפון וחרטות על ההחלטה הזאת

מבצע עופרת יצוקה, מלחמה בעזה, עיתונות בזמן מלחמה, סיקורי מלחמה, עיתונאים בשטח קרב, תמונות מלחמה

עוד מעט התקשורת תתעורר משכרון המלחמה. תופעות הלוואי יכללו, בין השאר, הזדעזעות מהיקף ההרס, חרטה על העדר הפקפוק ובושה על היניקה מדדיו של דובר צה"ל

ויש את אלה שיגידו שעיתונאי כמו כל אזרח במלחמה אמור להתאחד ולהיות לעם אחד ולהלחם ביחד למרות אי ההסכמות או השוני ולכן אינו צריך להפריד את היותו עיתונאי מהשתייכותו הלאומית. הכתבה של טל קופל(2015) מציגה בדיוק את הטענה הזו ואת מה שכתב במלחמת לבנון עמירם ניר.

http://www.israelhayom.co.il/opinion/262899

הכתבה בגלובוס של מיכל רז חיימוביץ'(2012) דנה בדילמה של העיתונאי האם באמת לדווח בזמן מלחמה ולבקר את צה"ל או לעזור ולהיות חלק ולהניח בצד את הביקורת. בכתבה יש כמה טיעונים ולהם הסברים וניתוחים. בשלב הראשון יש הצדקה למהלכים שהצבא עושה ואחר כך מגיעה הביקורת. טיעון נוסף לסיבה בה עיתונאים בעת מלחמה לצד העם שלהם היא בגלל מניע כספי. והטיעון האחרון אומר שמותר להיות פטריוטים אבל צריך להיות גם חשדן ולא לפחד להביע ביקורת ולשאול שאלות קשות. כלומר הכתבה לא נותנת כיוון אחד חד משמעי אלא צריך גם להביע ביקורת אבל גם לא להגזים איתה ולדעת מתי לעמוד לצד המדינה שלך.(שם)

"בזמן מלחמה התקשורת מתאחדת סביב הדגל ופחות מבקרת" - גלובס

כשהתותחים יורים, המוזות שותקות. אבל מה קורה לתקשורת? העיניים נצמדות אל המסכים, אתרי האינטרנט עושים "ריפרש" כל 20 שניות, והרדיו נשאר בגל פתוח. עם זאת, לפחות בימים הראשונים, הכול נשמע כמעט אותו דבר. "התקשורת מתאחדת סביב הדגל", מסביר פרופ' גבי וימן מהחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה, שטוען כי זהו דפוס שחוזר על עצמו בכל סיקור של אירוע ביטחוני גדול.

לתקשורת תפקיד מאוד חשוב בזמן מלחמה, רביב דרוקר(2014) מדבר על התקשורת במבצע "צוק איתן" וכיצד צריכה להתנהל התקשורת, שוב אנחנו רואים את הדילמה צפה לפני השטח, הדילמה שנמצא בה כל עיתונאי, יש לו תפקיד שיכול לעזור ולתרום אך גם להפיל את האזרחים והצבא, הכוח הוא בידיים של העיתונאים אך אם זאת הוא צריך להציג את המצב ולשקף אותו בצורה מציאותית, 50% הסבל בישראל ו-50% הסבל בעזה, הצגת אך ורק הסבל הישראלי פוגעת. כתבה זו מדברת על כך שעיתונאי ללא קשר להשתייכותו צריך להציג את המציאות כפי שהיא ולא לבוא לטובת המדינה שלו כי זה פוגע בה ולא עוזר לה.(שם)

התקשורת ומבצע "צוק איתן"

לפני כמה ימים השתתפתי בפאנל בועידת "גלובס". דיברנו על הדרך בה התקשורת הישראלית מתפקדת במבצע "צוק איתן". הדיון קצת שחוק (קצת?), הטענות (גם שלי) נשמעו כמו דז'ה וו חיוור של מלחמת לבנון השנייה. באחת הנקודות בדיון אמרתי שלו היה בא לפה כתב סי אן אן ומסתכל על הסיפור משני צדדיו, סביר להניח שהוא היה עוסק [...]

יש גם את אלה שחושבים שאין שום צורך לעסוק בשאלה מה הוא דיווח אובייקטיבי? או אם כתב הוא אובייקטיבי או סובייקטיבי או מהו עיתונאי אובייקטיבי לעומת עיתונאי מוטה כי אין כתב שהוא אובייקטיבי. צריך לעסוק בזכות הציבור שצריכה להפוך לפרשנות מציאותית של האזרחים, העיתונאי צריך לצד פרשנותו הסובייקטיבית הגלויה לתת מידע גולמי כדי שהציבור יוכל לפרש הוא את הנאמר ולממש את זכותו, הכתבה הבאה של ירון אזרחי(2002) מסבירה זאת.

לא קיים עיתונאי אובייקטיבי | יש למצוא בסיס חדש לאבחנה בין כתיבה עיתונאית מקצועית אחראית לזו שאינה כך

יש למצוא בסיס חדש לאבחנה בין כתיבה עיתונאית מקצועית אחראית לזו שאינה כך

יש סרטון ביוטיוב המדבר על האם התקשורת הישראלית מגוייסת ומראה רק צד אחד בסכסוך, והאם הסיקור מוגזם ומייצר פאניקה? ואיך מצטייר המבצע ואנחנו בתקשורת בחו"ל? באולפן העיתונאים אבי יששכרוף ורן אדליסט, וגם איתן שוורץ, יועץ לנושאים בינלאומיים. מקבלי החלטות ניזונים מהתקשורת, יש ויכוח על תפקוד התקשורת בזמן מלחמה, כתבים עסוקים כל הזמן במה האחר רושם ואיך הוא עושה את זה ואופן הצורה בה הוא מגיש(דרמטית) וכתוצאה מכך הם מנסים להישמע יותר דרמטיים ומעניינים וכך עובדת צורת הדיווח שלהם.

תיק תקשורת: תפקודה של התקשורת בזמן מלחמה

השבוע יצאה ישראל למבצע נוסף בעזה, להפסקת ירי הרקטות על ישובי הדרום. האם התקשורת הישראלית מגוייסת ומראה רק צד אחד בסכסוך, והאם הסיקור מוגזם ומייצר פאניקה? ואיך מצטייר המבצע ואנחנו בתקשורת בחו"ל? באולפן העיתונאים אבי יששכרוף ורן אדליסט, וגם איתן שוורץ, יועץ לנושאים בינלאומיים.

 וכעת אני אעבור למאמרים אקדמיים בנושא, המאמר הראשון של מוטי נייגר, אייל זנדברג ואורן מאיירס(2008) מדבר על מלחמת לבנון בשנת 2006 במלחמה הזו אמצעי התקשורת קיבלו משקל רב והשפיעו על הלוחמים, האזרחים בעורף ומקבלי ההחלטות. בעקבות המלחמה התכנסו חוקרים וחקרו את הביקורתיות של התקשורת בזמן מלחמה והדילמות העולות מכך.
חוקרים רבים טוענים כי בעת מלחמה או משבר חריף אחר העיתונות נוטה לעבר הקונצנזוס והמודל המתגייס, לכיוון מה שנתפס כ"טובת האומה."
בזמנים של משבר או סכנה, העיתונות נוטה להציג קו ביקורתי פחות והעיתונאים חשים חופשיים פחות להציג עמדות שיפגעו בסולידריות הלאומית.

בהתייחסות לסיקור מלחמת המפרץ הראשונה,1991, העלה אליהוא כ"ץ את החשש כי "השילוב של ניהול המידע ע"י השלטונות(חדשות מיידיות, ניתוחים ריקים וכוונות טובות...)מאיים על עתידה של עיתונות ביקורתית"  לעומתו, מצאו ליבס וקמפף, 2007 ,כי סיקור העורף במהלך מלחמת לבנון השנייה התפתח באופן כזה שבו בשבוע השלישי למלחמה התפוגג הדימוי של "עורף חזק" ובמקומו התפתח שיח ביקורתי, שנתן ביטוי למצוקת העורף ושלל את הדימוי אותו ביקש הממסד לקדם.

נראה שבמרבית המקרים מתרחש תהליך שבסופו מצליחים העיתונאים לחזור לאתוס המקצועי ולנורמות המכוננות אותו לפיהם יש לחתור לתמונה מאוזנת ולהצגה של נקודות מבט ביקורתיות. על פי הגישה התרבותית במחקר העבודה העיתונאית עיתונאים אינם בוחנים את המציאות מנקודת מבט חיצונית–"אובייקטיבית", אלא פועלים כנציגים, או שלוחות של התרבות בה הם פועלים. גישה זאת רואה את אחד התפקידים העיקריים של העיתונאים ושל התקשורת כמעצבים ומשמרים של הסולידאריות הקהילתית לאורך זמן.(שם)

null

null

מאמר נוסף של גבי וימן(2006) טוען כי , הקושי הגדול ביותר של התקשורת בחברה דמוקרטית הוא בעתות חירום ומלחמה. העיתונאים עצמם נקלעים לדילמות קשות בהן מתעמתות נאמנויות פרופסיונאליות עם נאמנויות פוליטיות, שליחות עיתונאית מול פטריוטיזם.

השיח הציבורי של שלהי המלחמה ולאחריה היה רווי ביקורת קשה על התקשורת. הובילו אותה, בין השאר, חיילים ולוחמים, בשירות סדיר ואנשי מילואים.

מכתבו של "דניאל, חייל סדיר בצנחנים" שהופץ באינטרנט וזכה לתהודה רבה. במכתב הווירטואלי טען דניאל: "התקשורת — תפסיקו כבר. למה אתם מחפשים כל הזמן את הרע? במקום לחפש סקופים תתחילו לכבד את אלה שנלחמים בשביל המדינה! תתחילו לכבד את הנופלים והפצועים! תתחילו לכבד את אילו שחוזרים לבתים הרוסים. תמיד מחפשים את הביקורת והרוע: מחפשים את החיילים שמתלוננים שלא היה מספיק אוכל או שהאפודים לא נוחים והתנאים לא תנאים, תיק ההשקעות של הרמטכ"ל, מינויים לא מתאימים של אנשי צבא, צה"ל לא מצליח להפסיק ירי רקטות, אזרחים שמתלוננים שהפסדנו במלחמה וסתם נהרגים חיילים... אתם לא מבינים איך זה לתת את החיים והנשמה בשביל העם הזה ואז לשמוע ביקורות על הצבא, החיילים ועל המפקדים. והתקשורת שכיוונה הביקורת הציבורית על התקשורת במלחמת לבנון 2006 את הרקטות של אנשי החיזבאללה בטלוויזיה לכיוון ישראל מכוונת את הרוע ללב החיילים שנתנו למדינה את הנשמה ".

ההנהגה הצבאית לא חסכה שבטה מהתקשורת. בלטה בכך במיוחד דוברת צה"ל מירי רגב שחשה פגועה מהביקורת הציבורית שהוטחה בה, בין השאר גם מעל בימות התקשורת.

רגב מתחה ביקורת על התנהלות התקשורת בעת המלחמה, ולטענתה התקשורת לא הייתה תמיד מאוזנת בסיקור הצד הישראלי לעומת סיקור החיזבאללה ולא הייתה תמיד מספיק רגישה בסיקור פצועי צה"ל והמשפחות השכולות.

גלי הביקורת הציבורית על תפקוד התקשורת הגיעו במהרה לתקשורת עצמה וכפי שהעיד גלעד עדין, מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 10 ,במכתב לעובדיו: "מעולם לא הייתה עלינו התנפלות כה עזה: בצבא, בממשלה, וגם בציבור הרחב — לא היו מוכנים לקבל ביקורת בזמן הלחימה. מדי יום, בכל שעה, הותקפנו בשיחות בוטות, קללות, מכתבי זעם, פקסים חריפים, ומאות אלפי מסרים באינטרנט שדורשים לסתום לנו את הפה. בכניסה לבניין המערכת בגבעתיים נערכה הפגנה שדרשה מאתנו להחריש, כל עוד האש בצפון בערה. האשימו אותנו בדה–מורליזציה של הצבא, בהחלשה של העם, בשיתוף פעולה עם האויב, ובבגידה...".(שם)

null

null

רבות נכתב על תפקוד התקשורת ועל השימושים בה בזמן מלחמת לבנון השנייה, אך ההתייחסות אל שימושי האינטרנט במהלך מלחמה זו, בדגש על זירות ההשתתפויות  הייתה זניחה. מטרת המאמר הזה היא למלא את הריק, לתאר ולנתח את שימושי האינטרנט ההשתתפותיים בזמן המלחמה, תוך התמקדות בפעילויות לארגון העורף ולסיוע לו. לטענתו האינטרנט היה כלי דומיננטי בארגון העורף בזמן המלחמה, בשל שילוב של שלושה גורמים: אחוזי חדירה גבוהים של אינטרנט בפס רחב בישראל, העדר ההכרזה על מצב חירום, שתרם בעקיפין להגברת המעורבות של המגזר השלישי ושל קבוצות הסיוע באינטרנט, והתמשכות הלחימה, שיצרה חלון הזדמנויות ליצירת פלטפורמות שיתופיות ברשת ולפרסומן.(אזי לב און , 2006).

null 

אך השאלה האמיתית שהתקשורת חייבת להפנות לעצמה היא- מהי עמדתה "בזמן האמיתי"?